<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער שלישי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
חרסים הבולעין יין נסך הרבה, וכששורין אותן במים פולטין את יינן, הרי הן אסורין בהנאה כיין עצמו, שהיין כמי שכנוס בתוכו וזהו הנקרא חרס הדרייני. ותנן בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים אסורין, ואיסורן איסור הנאה, היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין וחרס הדרייני. ואמרינן עלה בגמרא (ל"ב, א') מאי הדרייני, אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אדרינוס קיסר, כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא היתה עבודה מעולם, אתא אדרינוס קיסר עבדה ונטעה פרדס, ורמי ליה לחמרא בגולפי חיוארי, ומייצי ליה לחמרייהו ומתברי להו בחספא, ודארו בהדיה וכל היכא דמטי באורחא תברינהו ושדנהו בשחקי, תארו מינייהו במיא ושתו. ואיבעיא להו (שם) מהו לסמוך בהן כרעי המטה, רוצה בקיומו על ידי דבר אחר שרי או אסור, תא שמע דר' יוחנן ור' אלעזר חד שרי וחד אסר, והלכתא כמאן דאסר. וגרסינן התם (שם) נודות של גוים, רשב"ג אומר משום ר' יהושע בן קפוסאי, אסור לעשות מהן שטיחין על גבי חמור, ופי' רבא טעמא, גזרה שמא יבקע נודו ויטול ויתפרנו על גבי נודו, וקשיא לי אם כן מצינו כלי יין נסך חייבין בביעור, שאף בבית יהא אסור לקיימו, גזרה שמא יבקע נודו ויתפרנו על גבי נודו, ויש לומ' דלא אסרו אלא לעשותו שטיחין על גבי חמור שמוליך עליו תדיר יינו של ישראל, ובדרך שאין לו דברים אחרים לתפור על גבי נודו, חיישינן שמא יבקע ויתפרנו, הא בלאו הכי לא חיישינן כלל.
שנינו בפרק אין מעמידין החרצנים והזגים של גוים אסורין, ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לחים אסורין יבשין מותרין. ואמרינן עלה בגמרא (ל"ד, א') אלו הן לחין ואלו הן יבשין, אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל, לחים כל שנים עשר חדש, יבשין לאחר שנים עשר חדש. איתמר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כשהן אסורין, אסורין אפילו בהנאה, כשהן מותרין מותרין אפילו באכילה. וגרסינן התם (שם) אמר רב זביד, דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו, ואמר רב אחא בריה דרב איקא (שם, ב') הני פורצני דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא, שרו. ושמעתי משם רבנו יעקב ז"ל דאינו קרוי דורדיא אלא לאחר שנתמדו ונתמצה יין לגמרי על ידי שתמדן, אבל קודם לכן לאו דורדיא מיקרו אלא שמרים, ולעולם אסורין ואפילו לאחר שנים עשר חדש, דיין הרבה [יש] בהן. ואם נתן בעיסה כדרך שעושין במקומות שמיבשין השמרים בתנור, ומחמיצין בהן את העיסה, כל הפת אסורה דכל דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל, ותנן במסכת תרומות (פ"י, מ"ב) תפוח שרסקו ונתנו בעיסה אסורה. ובתוספתא מסכת תרומות בפרק אחרון (הי"ב) תניא שמרי גוים שיבשו, אסורין בהנאה, וסתמא שיבשו לאחר שנים עשר חדש קאמר, דהא מפרשינן יבשין דמתניתין לאחר שנים עשר חדש, וכל תוך שנים עשר חדש לחים קרינן להו. ולפי דבר זה צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדפני הקנקנים שקורין רוש, אם יש לו היתר לעולם ואפילו לאחר שנים עשר חדש, ואיפשר שהוא מתייבש ביותר וכלה כל לחלוחית שבו, ואפילו שורין אותו במים אינו חוזר ללחותו, מה שאין כן בשמרים. ומעשים בכל יום שמשתמשים בקנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש, ואין מקלפין. והנח להם לישראל אע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם.
שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים אסורין ואיסורין איסור הנאה, היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין. ואמרינן עלה בגמרא (שם) פשיטא, משום דאחמיץ פקע ליה איסורא, אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן, חומץ שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם, אי משום נסוכי לא מנסיך, אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם, לא טרח ומזייף. אלמא חומץ שלנו שנגע בו גוי, מותר ואפילו בשתיה דהא אמרינן דלא מנסיך. ומאימתי יקרא חומץ, גרסינן בפרק אין מעמידין (ל', א') אמר רבא האי חמרא דאקרים, עד תלתא יומי יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך, מכאן ואילך אין בו משום גלוי ואין בו משום יין נסך. ורבא דבעי תלתא יומי אזיל לטעמיה, דאמר בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ו, א') וכן בע"ז בפרק השוכר (ס"ו, ב'), ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. ורבינו יעקב ז"ל היה נוהג איסור בחומץ שלנו כשנוגע בו גוי, לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ ומעשים בכל יום שיש קורין אותו חומץ ואחרים שותין אותו. ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר שנים עשר חדש, ומיהו מעיקר גמרין אינו נראה כן, דודאי יש יינות שבתולדתן חמוצין קצת ואינו חימוץ, אלא שאינן מבושלין כל הצורך ועוד כח הבוסר ניכר בהן, ובאותן יש להחמיר, אבל יין שהיה תחלתו נטעם כיין, ואחר כך הקרים בודאי זה שנוי הוא שהגיע לו, והתחיל להחמיץ וכל שקבל השנוי, אין בין התחלת השנוי לגמר החמוץ לעולם יותר משלשה ימים, ותדע לך שהרי בבודק את החבית להיות מפריש עליה ואחר כך נמצא חומץ, דאפליגו בה ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן בפרק המוכר פירות (שם) אמרו, כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק. ולכולי עלמא מוכח התם, דאילו ידעינן מאימתי עקר דלאחר שלשה ימים ודאי חומץ, וחוזר ותורם וחלא סופתקא מיקרי. וכן פיר' רבי' חננאל ז"ל [כאן] לאחר שלשה [ימים] חומץ סופתקא הוא ואין בו משום יין נסך. ומיהו המחמיר תבא עליו ברכה. ומכל מקום כשמשליכין ממנו על הקרקע ומבעבע, שמעתי כי אין בו ספק שאלולי שהוא חומץ, לא היה מבעבע שאין היין מבעבע, והחומץ מבעבע. וכן אמר במדרש רבתי (איכ"ר פ"א, סי"ג) חמרא סביך ובסימא סלית. ובוסר שנגע בו הגוי, היה רבינו יעקב ז"ל [גם כן] נוהג בו איסור לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר, ויש בני אדם קורין בוסר למה שאחרים קורין יין. וכתב בתשובותיו וכבר היתה שנה שלא נתבשלו הענבים, והיו כולם טעם בוסר ולדברי המתירין לא נהג איסור יין נסך באותה שנה, וגם בזה המחמיר תבא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין אינו נראה, שהבוסר ניכר הוא בין הענבים, ואילו היתה שנה שמחמת קרירותה או מחמת שאר המקרים לא הבשילו האשכולות ענבים, למה ינהוג בהן איסור יין נסך, וכי דבר מחויב הוא שינהוג איסור יין נסך בנולדים בכל שנה ושנה, ואפילו נודע בבירור שלא יצאו האשכולות מידי בוסר, ומיהו בוסר של גוים, מסתברא שהנמכר לפני החנוני במקום שיש יין לבן, אם דמי היין קלים יתר מדמי הבוסר אסור, אבל הבא מחבית גדולה, או מכיוצא בזה שאינו נמכר לפני החנוני, מותר וכמו שאמרו ביין תפוחים (מ', ב') הבא מן האוצר ומן ההפתק מותר. הנמכר לפני החנוני באטליזא אסור, דדילמא ערב בתוכו יין. אבל במקום שאין יין לבן מצוי, או שהוא יותר ביוקר מן הבוסר, מותר, בידוע לא הזיק הגוי בנכסיו לערב היקר בזול, כדי להעביר את ישראל. וכדאמרינן במוריס בפרק אין מעמידין (ל"ד, ב') ההיא ארבא דמוריסא דאתא לנמלה דעכו, אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה, אמר ליה רבא לר' אבא דמן עכו, עד האידנא מאן נטרה, אמר ליה זעירא ועד האידנא למאי ניחוש לה, אי משום דמערבי חמרא, קסתא דמוריסא בלומא, קסתא דחמרא בארבעה לומי.
<h2>דף ל.</h2>
אלונתית שלנו שנגע בה גוי מותרת. וכן אנמלין. ואיזו היא אלונתית ואיזו היא אנמלין, אנמלין יין דבש ופלפלין, אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. דתניא יין מבושל ואלונתית של גוים, אסורין. אלונתית כברייתא מותרת, ואיזו היא אלונתית, כדתנן גבי שבת עושין יינומלין ואין עושין אלונתית ואלו הן יינומלין ואלו הן אלונתית, יינומלין יין דבש ופלפלין, אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא. ופרש"י ז"ל אלונתית כברייתה, שלא היה יין תחלתו ביד גוי, אלא שלקחה עשויה מישראל דתו לא מנסך לה. ורת"ם ז"ל הקשה לפירושו, חדא דלישנא דכבריתא לא משמע הכין, דאלונתית נמי משמע בלא יין, דאמרינן (חולין ו', א') הלוקח יין לתת לתוך האלונתית ולא קאמר לעשות ממנו אלונתית, והוא ז"ל פירש כבריתא בתחלת ברייתה שכשנותנין אותה בהפתק ובאוצר, אין נותנין בה יין דמיסרא סרי, ואין נותנין בה יין אלא משעה שמושכין אותה מן החבית כדי לשתותו מיד, או למכרו בחנות מיד, ומשום הכי קאמר דאלונתית שמשכוה מן החבית, כבר אסורה שמא נתנו בה יין, אבל הבא מן החבית שהוא מקום ברייתה, מותרת דבידוע שלא נתן לתוכה יין עדיין. וכן פר"ח ז"ל אלונתית כברייתה מותרת, שאין בה יין. ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל אנו למדין, לתבשיל שנתנו לתוכו יין, ונגע בו הגוי שאינו נאסר, שלא גזרו אלא על יין שלא נתערב בתבשיל וכיוצא בו. וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל, ותניא בתוספתא (פ"ה, ה"ו) אלונתית של גוי אסורה, מפני שתחלתה יין. אלמא מדמסיים בה מפני שתחלתה יין, שמע מינה דאלונתית שלנו שנתן בה יין, מותרת דלא מנסכי לה. וכתב הר"ם במז"ל, גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין, מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח, הרי הוא כמבושל וכשכר שאינו מתנסך, ומותר לשתותו עם הגוי. ואין דברים אלו מחוורין, שלא כל שאינו מתנסך על גבי המזבח, אין בו משום יין נסך, שהרי יין מזוג אין מנסכין אותו על גבי המזבח, ואפי' הכי יש בו משום יין נסך, וכדאמרינן התם (ל', א') אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גלוי, ויש בו משום יין נסך. והרמב"ן ז"ל הקשה [עליו] דדילמא אע"ג דאנן לא מנסכינן ליה על גבי המזבח, אינהו מנסכי ליה, דהא [אינהו] בשאר קרבנות מחוסר אבר יש להם, דוקין שבעין אין להם, ואנן אפילו בדוקין שבעין פסלינן להו, ועוד דכל שלא נשתנה שמו וריחו ושם יין סתם עליו, אסרו משום בנותיהן וחומץ ויין מבושל היינו טעמא, משום שאין טעמו יין ואין שמן יין סתם, ולפיכך לא גזרו בהן. ועוד שאף הן אין מנסכין אותן וכדאמרינן גבי חומץ (כ"ט, ב') אי משום נסוכי לא מנסיך, והילכך יין אע"פ שנתנו בו מעט דבש, משום יין נסך יש בו. היינומלין דבש ופלפלין מרובין יש בו, ולא גרע מיין מבושל, והרמב"ן ז"ל הביא ראיה על יינומלין שאין בו משום יין נסך, מדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ג) ר' יצחק בר' נחמן בשם ר' יהושע בן לוי היה אומר, מתוק מר חד אין בהם משום גלוי. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, המר והחד והמתוק אין בהם משום גלוי ולא משום יין נסך, ר' סימון מפרש החד קונדיטון, וקונדיטון היא יינומלין, דאמרינן במדרש פרשת בחדש השלישי (יל"ש סי' ער"ב) נמשלה התורה לקונדיטון, מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין, אף דברי תורה כך. אלמא יינומלין אין בו משום יין נסך. ומכל מקום לא במעט דבש ומעט פלפלין מתירין אותו, עד שיהא בו הרבה דבש והרבה פלפלין, ואומר הרמב"ן ז"ל שאין להתירו עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין, שכן דרכן לעשותו שליש דבש ושליש פלפלין, וכן מוכיח בירושלמי, דגרסינן התם (שם) בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי, שאל לרבנין ואסרון. ולא כן אמר ר' יצחק בשם ר' יהושע בן לוי המר והחד והמתוק אין בהם משום גלוי, רבנין דקסרין בשם ר' יודא בר טיטוס, בההוא דשחיק חד לתלתא ולפיכך אין להתירו אלא אם כן בכיוצא בזה. וכתב הוא ז"ל שאם יש בו על חד תלתא פלפלין, נראה שאע"פ שאין בו דבש, אין בו משום יין נסך, כיון שנשתנה טעמו כל כך על ידי הפלפלין. ותדע שהרי פירשו בגמרא שלנו (ל', א') החד יין ופלפלין, ואיפשר שהוא הקונדיטון האמור בירושלמי, ואע"פ שאמרו בירושלמי דבש ופלפלין, מפני שכן דרך העושין קונדיטון כתקנו, עושין אותו כך, ולא שיהא בו משום יין נסך בלא דבש. ומדברי רבינו, שאותו שאנו עושין בדבש ותבלין יש בו משום יין נסך, שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה. ולולי שאמרה רבינו, הייתי אומר שמותר, לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו, שאין קורין אותו סתם יין, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומכל מקום אם בשלו אותו בסמניו כמו שעושין עכשיו מקצת בני אדם, אין בו משום יין נסך, ואע"פ שלא נתנו בו סמנין כלל, וכמו שכתבנו למעלה דיין מבושל אין בו משום יין נסך.
יין מבושל אין בו משום יין נסך, דגרסינן בפרק אין מעמידין רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יין מזוג אין בו משום גלוי, יין מבושל אין בו משום יין נסך. שמואל ואבלט הוו יתבי, אייתיאו לקמייהו חמרא מבושלא, משכיה אבלט לידיה, אמר ליה שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך. באי זה בשול אמרו, פירש הראב"ד ז"ל בפסחים בשם רבינו האיי גאון ז"ל, הכי דייקו גאונים ראשונים ז"ל, כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גלוי ולא משום יין נסך. וכן כתוב בספר התרומות, אע"פ שחולקין בפרק כירה (שבת מ', ב') גבי שמן, אי הפשרו זהו בשולו או לא, לאחר שהרתיח על האש, מותר בו מגע גוי דאז קרוי מבושל לכולי עלמא. והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קרוי מבושל על ידי רתיחה, עד שיתמעט ממדתו על ידי בשולו. מדגרסינן בירושלמי כאן (פ"ב, ה"ו) ובמסכת תרומות פרק אחד עשר (ה"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו. ומסתברא שאין זה כנגד קבלתן של גאונים ז"ל, שאי איפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה, אלא שאין חסרונו אלא כפי רתיחתו, ועוד שאין דרכן של מבשלין לבשלו כל כך מעט שלא יודע חסרון מדתו, ובירושלמי לפי שסתם מבשלין, מבשלין עד שתתמעט מדתו, אמרו כן ואע"פ שסתם בשול אפילו בשאין חסרון מדתו ניכר, וסוף דבר קבלתן של גאונים תכריע שקבלתן תורה היא.
יין מזוג יש בו משום יין נסך, דגרסינן בפרק אין מעמידין (שם) אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך. ובאיזה מזיגה אמרו, יש מי שאומרים דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים וכמזיגה דרבא, דאמר (שבת ע"ז, א') כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא, לאו חמרא הוא. אבל כשנמזג יתר מיכן, לאו חמרא הוא אלא מיא, ואע"ג דאית ביה טעם חמרא, קיוהא בעלמא הוא, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ו, ב') גבי מתמד דאפליגו בה רבנן ואחרים, דתניא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין, מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין, מברכין עליהן בורא פרי הגפן. ואמר רבא היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה, כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא, רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא, לאו חמרא הוא. כי פליגי דרמא תלתא, ואתא תלתא ופלגא, והלכתא כרבנן. דאמרינן התם (שם) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, אין הלכה כאחרים. ואע"ג דאית בהו טעם יין לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא, וכדגרסינן התם (צ"ז, א') בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין, שמרים שיש בהן טעם יין מהו, אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, אלמא כל שמזגו ביתר מעל חד תלתא מיא, מיא בעלמא הוא, והילכך אין בו משום יין נסך. ויש אומרי' שלא אמרו אלא במתמד בשמרים או בפורצנין, אבל ביין עצמו אע"פ שיש בו יתר מעל חד תלתא מיא, כל שיש בו טעם יין ומראה יין, יש בו משום יין נסך, דטעם יין גמור יש כאן ולא קיוהא בעלמא. ויש אומרים דאפילו בפורצנין הנדרכין ברגל, אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, או אפילו תלתא ופחות מיכן חוששין לו ליין, שלא אמרו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, אלא בשמרים ופורצנין דידהו דנדרכין בגת, וכל לחלוחית שבהן יוצא על ידי גלגל וקורה, ומעשים בכל יום בנדרכין ברגל דרמו תלתא ולא אתו תרי, ואפילו הכי טעמינן ביה טעם חמרא מעליא. ועוד לפעמים נמצאין בהן גרעיני ענב שלא נעצרו, והא דלא אתי אפילו מאי דרמי בהו, משום דפורצני גופייהו בלעי מיא ומפקי חמרא, ואיפשר דבמאי דנפיק איכא חד לתלתא מיא. והראב"ד ז"ל כתב בתשובה, דלענין יין נסך אפי' בשמרים הנדרכין בגת, אי רמא תלתא ואתו תלתא, לעולם אסור. ודייק לה מיהא דתניא בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ז, א') שמרים של תרומה ראשון ושני אסור, ושלישי מותר. ר' מאיר אומר שלישי בנותן טעם, ושל מעשר ראשון אסור, שני מותר. ר' מאיר אומר שני בנותן טעם, ושל הקדש, שלישי אסור, רביעי מותר. ר' מאיר אומר רביעי בנותן טעם. [ואקשינן] והתניא ושל הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר, ופרקינן מעשר אמעשר לא קשיא, הא במעשר ודאי הא במעשר דמאי, הקדש אהקדש לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף, ויין נסך חמור הוא כהקדש. ומיהו לאו ראיה היא, דהתם שהיה מתחלתו יין של הקדש, והילכך מחמירין בו שלא לבטלו במים שתמדוהו, ואיפשר דהוא הדין למתמד בשמרים של יין נסך, ואע"ג דלא הוי אלא קיוהא בעלמא. אבל במתמד בשמרי יין כשר, אי רמא תלתא ולא אתי ארבעה, לאו חמרא הוא אלא קיוהא, ואין איסור יין נסך יורד בו, ובנדרכין בגת וכמו שכתבנו, דכל דלא מיקרי יין, לא גזרו ביה רבנן. וקל וחומר הדברים יין מבושל לא גזרו ביה [רבנן] משום דלא מיקרי יין סתם, ואע"פ שמברכין עליו בורא פרי הגפן, כל שכן זה שאינו נקרא יין, ואין בו טעם גמור של יין אלא קיוהא בעלמא. ואיפשר נמי דאפילו יין נסך גמור, כל שנתערב בששה חלקי מים, שהוא מותר וכדעת רבינו יצחק הזקן זצ"ל, וכמו שאני עתיד לכתוב בשער דיני תערובתו בע"ה.
